אנחנו צריכים בישראל לקבל בעיטה בראש על מנת לקבל החלטות

העיתונאי חיים הר-זהב עשה את הסדיר שלו בלבנון בגדוד 931 של הנח"ל. בספרו שעתיד לצאת לאור בשבועות הקרובים – לבנון: המלחמה האבודה,  הוא מתאר את מלחמת לבנון במחצית השנייה של שנות ה-90, מלחמה שאינה מופיעה בספרי ההיסטוריה הרשמיים של מדינת ישראל, כי מבחינת ההיסטוריה של ישראל, היא כאילו לא אירעה מעולם.

הר-זהב מספר כי "לפני כשנה ישבתי עם חבר שלי מהמילואים בבית קפה במרכז תל אביב וסיפרנו אחד לשני מור"קים. הסתובבה אלינו בחורה בת כ-30 ששאלה – אתם מדברים על מלחמת לבנון השנייה, כי אתם צעירים מידי בשביל לדבר על לבנון הראשונה… ברגע הזה נפל לי האסימון, שאלתי אותה אם שמעה על אסון המסוקים, אם קראה את "אם יש גן עדן? "או ראתה את הסרט בופור, זה  קצת דגדג לה אבל לא ממש. זה חידד בעבורי משהו שהרגשתי הרבה זמן – התקופה הזו בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי פשוט לא קיימת – זה לא חלק מהנרטיב שלנו בישראל. אני מאוד רוצה שאנשים שלא היו בלבנון בתקופה הזו ידעו מה היה שם.

הדור שלנו שנולד במחצית שנות ה-70 עד שנת 80 אלה האנשים שההיסטוריה פשוט דילגה עליהם, היה את לבנון הראשונה ב-82, היה את לבנון השניה ב-2006 ואת כל השאר פשוט לא זוכרים.

ש: למה אתה חושב ששכחו מהמערכה הזו?

אני מעריך שאחרי הסכמי אוסלו ב-95 היתה הרגשה כי אוטוטו שלום יבוא עלינו והנוכחות שלנו בלבנון תיכף נגמרת ולא חשוב באמת להתייחס אליה חוץ מזה, חייבים להודות על האמת – הפסדנו במלחמה הזו – אנחנו שיחקנו מטקות והם שיחקו טניס, הם מספיק שעשו "אייס" אחד והם ניצחו.

האסטרטגיה בלבנון נקבעה ב-1985 אחרי מלחמת לבנון הראשונה,  ב-1 באפריל 1998 ממשלתו של בנימין נתניהו קיבלה החלטה לסגת מלבנון… אך רק אהוד ברק ביצע את ההחלטה הזו בשנת 2000. הסכמי אוסלו נפרצו, הסתיימה מלחמת האזרחים בלבנון, אף אחד לא עצר לחשוב מה לעשות מכאן קדימה.

פרס קיבל המלצה אחרי מבצע ענבי זעם לסגת אחרי ש"נתנו מכה", אבל חודש לפני בחירות הוא בחר שלא לעשות נסיגה. ואז ביבי נבחר ולא היעז לעשות מעשה "שמאלני" שפרס נמנע ממנו.

קו השבר של החברה הישראלית היה אסון המסוקים בפברואר 1998 שהיה למעשה תאונת דרכים אווירית שבה נהרגו 73 חיילים. התנועה התניעה תנועת 4 אמהות, בקיץ 1997 אירעה גם השריפה בסלוקי וגם את ההסתבכות של שייטת 13 שדרבנו את דעת הקהל בישראל לצאת מהבוץ הלבנוני.  

הר-זהב מציין כי רוב הכתיבה בספר היא כתיבה "יבשה" , הספר הוא לא ספר זכרונות או זיכרון, לא ספר שבא להעלות על נס פעילותה של יחידה כזו או אחרת. לדבריו, דווקא הכתיבה ה"יבשה" שבה פרטים טכניים על מבצעים ואירועים שהיו באותה מלחמה אבודה, מאפשרים לקורא "להשלים את החסר" ולחבר רגש לפרטים ה"טכניים".

למרות שהמלחמה הזו על פי ספרי ההיסטוריה לא קרתה – בארבע השנים שבין מבצע ענבי זעם בחודש אפריל 1996 לבין הנסיגה מלבנון בחודש מאי 2000 נהרגו בה כ-200 חיילים ונפצעו קרוב ל-1,000 בשלל אירועי לחימה שונים.

"זה לא ספר בדיוני ולא ספר פרוזה, אלא ספר המתעד את ההיסטוריה: כדי לכתוב אותו אספתי מאות מסמכים מארכיונים רשמיים, עברתי על אינספור כתבות וקטעי עיתונות מאותה התקופה, וריאיינתי עשרות חיילים, מפקדים וקצינים שעשו את רוב שירותם בלבנון של שיא הלחימה מול חיזבאללה, בין 1996 ל-2000. רוב המרואיינים דיברו בפעם הראשונה אחרי 20 שנה של שתיקה על מה שעברו בלבנון, כי סוף סוף מישהו מתעניין בסיפור שלהם, בסיפור שלנו".

התפקיד שלנו בתור עיתונאים, ציבור ומקבלי החלטות הוא להעלות את השאלה: למה? למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?  תפיסת העולם בשנות ה-90 היתה שחייבים "להגן" על ישראל באמצעות מוצבי "חור תחת" בלבנון. כיום, אנחנו רואים סימפטומים דומים של "אי החלטה" גם בנושאים אחרים. לדוגמה – אף ממשלה ישראלית לא קיבלה החלטה עקרונית לגבי הגדה המערבית, זה מראה לנו משהו עלינו כחברה, אנחנו מחכים שיבעטו לנו בראש בשביל לקבל החלטה.

אם היינו יוצאים מלבנון בסוף 1996 לאחר מבצע ענבי זעם, היו לי היום עוד 15 חברים מתוך כ-200 הרוגים באותה תקופה. מדהים שבגלל הגדרות צהל ומשרד הביטחון אי אפשר עד היום להגדיר במדויק כמה חיילים באמת נהרגו בלבנון בתקופה המדוברת. החוויה הזו של לעבור על כל כך הרבה הרוגים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו הייתה טראומטית. מלחמת לבנון האבודה שתולה עמוק בחוסר התודעה ואני מנסה לשנות זאת באמצעות הספר הזה – זו מטרת העל – לפרסם את הסיפור הזה ולהפוך אותו לחלק מהנרטיב הישראלי.
קישור לעמוד גיוס ההמונים של הספר: 
https://headstart.co.il/project/52199