השיבה להודו – טראק עם ילדים או בגיל העמידה
תמי יערי אור מסבירה למה גם הודו מתאימה לכל אחד בכל גיל
שינוי פנימי קטן ישנה לך את כל המציאות!
תמי יערי אור היא אמא לשני תאומים בני 7. אחרי גיל 40 היא החליטה שזה הזמן שלה ושלהם לצאת לטראק בהודו. הטיול שהם עברו היה בלי בתי מלון מרפדים, נטו בשטח, ברגל, בריקשה, ברכבת מקומית, במפגש עם הרחוב והטבע ולינה בגסטהאוסים. עבור תמי זה היה המסע התשיעי בהודו, עבור ילדיה, זה היה המסע הראשון.
יערי אור מסבירה שהודו היא לא עוד מדינה – היא עולם אחר שמתנהל ברבדים שונים בצורה שונה בתכלית ממה שאנו מכירים בעולם המערבי. "שנים ייחלתי לרגע בו יוכלו ילדיי להתפעם לגדול, ללמוד, צניעות, ורוחניות להיפגש עם עצמם ועם עומק החיים ומורכבותם כפי שקרה לי, יותר מכל מקום אחר בו הייתי בעולם, דווקא ב ״אמא הודו״".
לטענת יערי אור עצמת המסע המשותף, גדולה ממלים. על אף שכבר טיילנו יחדיו במדינות רבות, תרמילאות חשופה וקרובה לשטח, כפי שעברנו יחדיו בהודו – היא משהו אחר ויום אחד, חודשים אחדים אחרי שחזרנו, בסופ״ש מדברי בארץ נולדה ההשראה: לחזור למסע בהודו, והפעם להזמין אנשים נוספים לחלוק אתנו את מה שמסע כזה יכול לעשות לך. מתנה שאין לה כל גבול.
כמה תמונות נותנות פרספקטיבות, על אינסוף הגוונים הפנימיים, האתגרים ורגעי הקסם שצפויות למי שיוצא לדרך בארץ האגדות האחרת, בלי קשר לגיל המטייל.
בהודו מערכת היחסים עם עולם החי שונה ממה שאנחנו מכירים. פרה שרובצת באמצע כביש ראשי, תעצור תנועה, עד שתועיל בטובה לקום ולפנות….כולם ימתינו בסבלנות.
עגלה ברחוב מעוררת חמלה וידידות בלב ילדיי, קופים שובבים מתרוצצים בין הגגות, ואם לא תיזהר יחטפו את הבננה מידך. חזירים ענקיים וגוריהם רובצים פה ושם ואיש לא חושב עליהם כעל אוכל ולא כעל תואבה למרות שבעלי החיים ״מפריעים״ֿ, יש סיכוי שתחזור למערב, והרחוב והחיים יראו לך סטרילים מדי.
למה אחוזים ניכרים מהחיים מופנים כאן מהיומיום? האם זה יותר תורם לנו או מצמצם את חיינו? האם הרווחנו או הפסדנו? מהאסתטיקה…מסעותיי בעולם ובעיקר בהודו למדו אותי לא למהר לענות. תשובה מהירה מדי היא מגננה, הצדקות ואילו שאלה שמלווה בפתיחות והתבוננות גורמת לך לגדול מבפנים.
עד כמה תרשה לעצמך לחוות את החיים מחדש? להרהר בכמה מהנחות היסוד הבסיסיות על החיים? ואולי פשוט לחוות אחרת בלי להגדיר מחדש את ההנחות עליהם גדלת? במערב מלמדים אותנו שלהיות ״רציני״, זה להיות משעמם.
לא תראה מובילי דעה במערב עם שרשראות חרוזים, קמעות, ציור על המצח…לא תראה אותם מקשטים את פינת העבודה שלהם בשרשראות פרחים, כמה קטורות וגלויה של האל החביב עליך. חס וחלילה…עוד תמצא את עצמך במוסד הלא נכון, ולא בתור מוביל דעה. אבל בהודו, המכובדים ביותר מתקשטים, וזה לא מוריד מעומק ואחריות קיומם.
בלי שאמרתי דבר, תוך מספר ימים ילדיי גם מבקשים להיות יפים כמו ההודים, הם גם רוצים לבחור שרשרת וצמיד וציור על המצח. אנחנו נכנסים למשחק המקומי ונהנים. החיים פתאום צבעוניים יותר, מסקרנים ומאפשרים. האם יתכן שהחנקת המשחק, הצבע, השירה, הריקוד והצורה מעולם התפילה ומעולם היומיום גורמת לנו כאן להחנקה כללית? האם היא קשורה לדיכאון הכל כך אופייני למערב? כך או כך, שוב אני מוצאת ת׳צמי רוכשת תכשיטים מהממים בשקלים אחדים, מתעטפת בבדים צבעוניים ומה שבטוח – זה כיף.
ההודים אוהבים לעלות לרגל. מיליונים עולים, עולים בגופם ומתרוממים ברוחם. עולים לרגל לעצים הקדושים שמקושטים גם הם, לטקסי האלים בצדי הנהרות ובמקדשים, לנהרות, להרים. אוירה של חג ורוממות של קדושה והודיה עופפים את הודו כולה. וזה מדבק.
מעולם לא הייתי מדמיינת שאפשר להתאהב בנהר. יותר נכון בנהרה, הגנגס ההודי הוא בעצם האלה גנגה. מליוני הודים טובלים כל יום או מגיעים מרחוק רחוק כדי לזכות בטבילה מאחדת עם האלה. שגעון? בורות? או קרבה עמוקה מכל מה שאנחנו מכירים בין האדם הטבע והאלוהי? גם כאן, אני רק יכולה להציע לא לנקוט שום עמדה, לפני שטבלת בעצמך.
ואם כבר…אז תרשה לעצמך עם ערב, לא רק להסתכל, אלה לרכוש בכמה רופי מנחה בה פרחים נר וקטורת ולהניח אותם בזרם הנהר להיסחף. כמובן, אחרי שהקדשת אותם בלבך למשהו או למישהו. לעולם לא תשכחו את החוויה הרומנטית, ואת האקט של השחרור עם הזרם. נרות ופרחים זורמים על הנהר, מאמינים ומבקרים מכל העולם בשירה ונגינה.. קשה להאמין כמה טקס שכזה, שהיית חושב מרחוק, ש…אלוהים ישמרנו מעבודת האלילים הזו….מקרוב, אין בו כל זרות. רק תפילה ואחדות שמוגשת לך ברוחב לב.
טראק – חיבור אולטימטיבי לסביבה, לטבע ולעצמך
כל תרמילאי יוכל לספר לך שאם יש משהו שלא שוכחים במסע אף פעם, זה את הטראקים. למה? לא יודעת. משהו בחיבור שבין אדם לטבע לעצמו תוך כדי הליכה? אולי. אם שואלים את ילדיי על הודו, הם תמיד מספרים בהתרגשות שעלו בהר והגיעו לגובה 3800 מטר. ואני לא שוכחת את עצמת השמיים, שמי ההימאליה בגבהים האלה, שלא דומים לשום שמיים בשום מקום אחר. ואת האחווה והקרבה שנוצרת בינך לבין מי שעשית אתו מסע ברגליך. עם חברים עם מורה עם ילדייך, טראק הוא חוויה בלתי נשכחת. ואם הורים מחפשים חווית בר מצווה או טרום צבא או חוויה של קרבה בלתי נשכחת עם ילדים או עם עצמם, יש לי תשובה מוכנה: תצאו לטראק.
אוכל, קדימה אוכל!
המטבח ההודי משלים את החוויה הססגונית והמיוחדת של לבקר בהודו, הוא מציע לך ללכת אתו למסע אחר. תמיד נראה לי שההצעה ההודית לארוחה מגיעה אליך לגוף לנפש ממקום אחר לגמרי ממה שאנחנו רגילים לו. לרגע אתה סובל…ואפילו מתגעגע לאיזה סנדויץ רגיל בלי הפתעות ויותר מדי תבלינים, ואחרי זה מתגעגע נורא, לטעמו של העולם האחר.
החיים הם מסע גדול ורחב ממה שאנחנו מרשים להם להיות. באמצע החיים, אם עוד לא טרפת אותם, אם עוד לא אספת מספיק חוויות על, אם עוד לא שוחחת עם מי שחי ברחוב או בפחון או תחת פיסת ניילון, והשתוממת מהעומק והאמונה שהוא מבטא, והוקרת מחדש כל מה שיש לך, יש לך סיבה טובה לצאת לדרך. להודו האמיתית אנחנו ניגשים, כך למדתי במסעותיי, כדי לחוות וללמוד. יש כל כך הרבה מה…
- תמי יערי אור מובילת ״המסע למקורות ההשראה״ שיוצא להודו ולהימאליה באוגוסט 2019